שיעור לחיים

שיעור לחיים (ועוד סיפור אהבה לאוסף) השבוע הגיעו זוג ילדים ל'קאמי' בני עשרים וקצת, לא יותר. נהנו, צחקקו, התענגו זה על זה, לא הורידו את הידיים האחד מהשנייה נכנסו לסוויטה ויצאו אחרי יומיים. זוג ילדים מעיירה שכוחת אל בדרום. פגשתי אותם כשבאו לשלם. הם הניחו בידיי קופסת מתנה בתוכה ערמת מטבעות ענקית. חשוב היה להם לספר לי את סיפור הקופסה. הם זוג מה שנקרא בשפת העם "תפרנים". חופשות, סוויטות בוטיק מהם והלאה. שניהם עובדים מגיל צעיר, לא זוכרים מתי ביקשו כסף מההורים, אם בכלל, ונשמע היה שאין שם באמת ממי לבקש. הם ביחד כבר שש שנים, הכירו בתיכון ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים, עיניהם נפגשו, הלב הרגיש שהגיע הביתה. מאז הם צועדים יד ביד, עוברים יחד את כל הגלים ונשמע שהים סער שם לא מעט. איפה שהוא במהלך השרות הצבאי התחילו להשתעשע ברעיון לפנק את עצמם ולצאת לחופשה כמו גדולים, כמו התמונות הרומנטיות בז'ורנלים הצבעונים במוסך ובסלון יופי שם עבדו ברגילות. בעודם משתעשעים בפנטזיה, הרחוקה שנות אור משגרת חייהם, עינם נחה על קופסה מתנה ריקה זרוקה, ממש כמה צעדים מהספסל עליו ישבו והשתעשעו בחלומות. הבחור הרים את הקופסה וביחד, בלי הרבה מילים, הם החליטו שיניחו כאן מטבע בכל פעם שיעלה בידם. שקל, שנקל, חמישה ועשרה. הקופסה ישבה בחדרה של הבחורה, הם ממעטים להתארח בביתה, כך שהקופסה יכולה הייתה לשבת בשלווה בארון, להתמלא אט אט במטבעות ולחכות לזמנה. לא אכביר במילים, ברגעים האלו כבר נחנק לי קצת בגרון. עוד זוג עיניים במסע החיים הזה ואין לך שמץ מושג מאיפה הגיע ומה על גבו. הם הגישו לי את הקופסה בהתרגשות ובעיניים נוצצות. דמענו שלושתנו. את הקופסה הם בחרו להשאיר אצלי. החל מהשבוע התחלתי גם אני את אוסף המטבעות שלי.