חיפוש

אני חושבת שכל אחת מאיתנו רצתה להיות יעל..

היינו נערות בנות 14, 15

צעדים ראשונים בכניסה לעולם הבנות והבנים

מבטים מהססים

דפיקות לב, פרפרים בבטן

ובעיקר כמיהה מתוקה שהלוואי ויגיע האחד

ויהפוך אותנו

לשלם

ל"יעל ואני"

שירצה ואהיה שלו

בבלעדיות מוחלטת

בתמימות של גיל הנעורים

אוחזים ידhים

נסחפים אל מערבולות של אהבה

אל דרמות וסחרחורת

מרגשות מפוארות

מתמשכות

גבוה גבוה עד לעננים

של צמר גפן ורוד מתוק ופופקורן בקולנוע.

רוב נעוריי הסתובבתי לבד

אבל בדמיוני הייתי חלק מיעל ואני

ללא עוררין.

עד היום אני חושבת משהו בתמימות הזו דבק בי לעד,

עם תיק בית ספר על הגב

תלמידים של החיים

שרבוטים, מחיקות והרבה מילים.

השבוע זכיתי לארח בקאמי את איטו אבירם ואסנת שלו

לרגעים פגשתי אותי שוב בת 15, מהססת, מתרגשת

כן.. חלפו להן לא מעט שנים

התבגרנו, הפכנו אנשים גדולים

אבל לנצח נאהב כמו ילדים


לכתבה של איטו אבירם על קאמי לחצו על התמונה:



59 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
  • whatsapp