יובל 50

נשואים כבר אי אלו שנים. היא מחליטה בכל פעם מחדש, לאן השנה הם נוסעים, הוא בוחר את המסלול המקוצר. היא בודקת מקומות לעצור בדרך, הוא מעמיס בשקט את עשרות התיקים. היא לוקחת בשבילו סוודר, הוא לא אוהב שמעקצץ לו בעורף אבל לא אומר דבר. הוא מכין תרמוס קפה שחור, היא מצחקקת לעצמה שמאז הצבא לא שתתה שחור ו 50 שנה שהוא לא קולט. הוא יודע שהיא תקנה עוד צלחת מצוירת מיותרת ושיחזרו מהחופשה הוא יצטרך לגרור את הסולם מהמחסן להוסיף אותה לאוסף שעל הקיר. היא תצעק שהוא עומד ליפול ושיחכה לבן שיגיע, הוא יודע שהיא חיכתה לראות כבר את הצלחת תלויה. מרבית הנסיעה היא מדברת הוא מהנהן, היא כבר מזמן לא מעירה לו על הנהיגה, הוא יודע ששוב היא תתלונן על השכנים החדשים. היא שמה אודם לפני שהם נכנסים, לא משנה לאן, לא משנה מה השעה. הוא פותח לה את הדלת של האוטו, של המסעדה, וגם את הדלת של השכנים החדשים. היא מביאה עוגה, הוא זורק את הפחים. הוא יודע שהיא מפחיתה את המלח במרק בשבילו, הוא נהנה להתלונן שמלוח לו מדי. היא אוהבת שהוא חותך את הסלט דק דק, הוא יודע שתמיד היא תתקשר אליו שהוא אצל הירקן שיזכור לבחור רק את המלפפונים הדקים הקשים. היא יודעת שהוא אוהב אותה, הוא אף פעם לא אמר. חוגגים השבוע זהב יובל 50. כל שנה היא מקבלת זר פרחים אדומים.