אף פעם לא חשבתי שחופש ואהבה יכולים לגור בכפיפה אחת. בכלל את חופש לא הכרתי מקרוב, רק מסיפורים. אתמול במסגרת טיוליי בנבכי נשמתי, ככה מדן ועד אילת, פגשתי בהם. גרים במדבר. התארחתי בבית מתוק וצנוע מקושט בזכוכיות צבעוניות בחוץ צמח ירוק מטפס ענק, לרגע משכיח את יובש המדבר. השקט, הכוכבים הם השכנים היחידים ברחוב, גם בסערות הם היחידים לדפוק על דלתם. חופש עבר למדבר כי חיפש מרחב אינסופי עבורו להיות כל מה שהוא אי פעם חלם, הוא מצייר, מפסל, רוקד עם זאבים, מילל בקולות ובכלי נגינה אל מול ועם הירח בלילות צונח בעייפות על אדמת המדבר הקרירה. הוא אוהב להתבונן שעות בהרים הלובשים את גווני שקיעה והופכים לחלק משמיכת כוכבים חשוכה. הוא מחפש להרגיש חופשי. אהבה לעומתו פחות קולנית. היא יפה ושברירית, לבושה בשמלות ארוכות, הרוח המדברית אוהבת לנפנף בהן ובשערה. התבשילים שלה נדירים, טעמים מכל העולם ותבלינים שרק היא מכירה. היא פורשת מצעים רכים על המיטה שלהם, בגוונים אדומים של שקיעה, כמו יודעת בסתר ליבה מתי חופש יחזור ממסעותיו ויתמסר רק לה. היא כל כך נוכחת ונמצאת בכל מקום שלפעמים זה מטעה ומרגיש אפילו קצת חונק. בכל מקום היא נמצאת. בכל אבן, בכל שיח, ואולי בכלל מתוכה הכל נובע וצומח כאן בשיממון. עמדתי בצד והסתכלתי עליהם רוקדים. אהבה וחופש. ממש כמו שני ילדים. לרגע נראה שיש מקום רק לאחד על הרחבה, אבל אז נזכרתי שאנחנו במדבר והמרחב כאן אינסופי. אין קצוות בכלל. אולי רק האופק מעיז להופיע לעיתים. לרגעים קינאתי בהם. התנועות שלהם היו רכות ועדינות, כל כך מתחשבות זו בזה וזה בזו. הם מכירים כבר את הצעדים. ראיתי איך הם נושמים ביחד, שניהם יודעים לנשום עמוק. התמונה הזאת היא כל מה שחלמתי אי פעם, רק שלא קראתי לה בשמה, לא הכרתי מקרוב. היה איזה רגע בו לא היה צריך יותר לדבר, התמסרנו שלושתנו, התחברנו. הפכנו לאחד.
התעוררתי באוהל עם אור ראשון של זריחה. לא בטוחה אם באמת זה מה שהיה . יודעת שאני הולכת לחפש אותם עד שאפגוש בהם שוב.
