מה את מנקה? העוזרת מגיעה מחר, צעק חיים מהקומה השנייה. לאביגיל זה לא הזיז, שכואב לה היא מנקה. וילה שלוש קומות, סלון לבן וכריות זהב, שטיח צמר לבן להתגלגל עליו, נברשות קריסטל עתיקות אותן קיבלה בירושה. בית לבן היא רצתה. עוברת על הכול בעצמה, מבריקה, מנקה עם מקלוני אוזניים, לא מפספסת אף פינה. למי אכפת שחמדה מגיעה מחר, 20 שנה היא איתה, חמדה מכירה כבר את כל השיגעונות שלה. היא מרגישה חנוקה, מערבבת את הדמעות שלה בדלי עם הטיפות שמזגה מהפקק של הריצפז. נשימותיה כבדות וריח הסבון מרחיב את נחיריה. היא לא ממש יודעת מה קרה, לא יודעת לשים את האצבע על איזו עובדה, אבל היא מרגישה שמשהו קרה. חיים כבר לא כתמול שלשום. זה נכון, כל העולם על גבו, הוא הבעלים של חברת ענק המעסיקה מאות עובדים והוא מכיר כל אחד בשמו כאילו היו הם ילדיו. זה נכון, אנחנו לקראת סוף שנה, סיבה ברורה שהסטרס מתגבר ועכשיו גם סוף עשור אז בכלל. ועדיין היא חוששת שמשהו קרה, שמשהו אחר קרה. אולי ישנה אישה אחרת בתמונה. אולי הוא נפל לרומן אסור בעבודה, כמו הסגן שלו אותו פיטר בשנייה אחרי שזה התגלה. אולי הוא פלרטט והתבלבל בדרך, כמו אורית מהמזרן לידה בפילאטיס, העסוקה מהבוקר רק בגלשנים על החוף ובכיבושים עד שהיא שוכחת לחזור לילדיה הקטנים. עיזבי, אתם כבר שנים ביחד, מה יש לו לחפש במקום אחר, הכול הרי כאן. הכאב מתגבר, פתאום זה עולה גם לגרון. בא לה לצעוק, לשאול והיא לא יודעת מה. הנה הוא יורד במדרגות אבל הוא כבר בחליפה. הוא גבוה, מישיר מבט, היא כל כך אוהבת אותו. אנחנו הערב בהצגה, נכון? אתקשר אליך שאני יוצא מחיפה. היא כולה מסוחררת מריחות חומרי הניקוי, נזהרת שלא יתקרב מדי, שלא ידבק בו השיגעון. את יודעת שאני אוהב אותך, במיוחד בריח סחלבים, הוא צוחק ויוצא מהבית. אביגיל נשארת עם המגב. נו את רואה הכול שטויות, היא צוחקת על עצמה. תלכו בערב להצגה, אחר כך למסעדה, כוסית וויסקי בערב ולמיטה. כבר 30 שנה קצת ריח של וויסקי והיא מתעוררת. חיים אומר שהוא שמח שהיא לפעמים מקנאה, זה משאיר אותו צעיר, הוא מגיע לחדר כושר עם עוד קצת דחיפה. אחרת היה קמל בספה. ככה הוא מספר לה על עצמו כבר שלושים שנה. היא יודעת שהיא נראית טוב. החברים החדשים של הבן הגדול שבאו בשבת ממש הסתנוורו מיופייה. היא מבחינתה הגישה להם עוגות שמרים באהבה. היא יודעת שחיים הוא האיש שלה. הוא והיא, הנברשת והספה.
