לפני אי אלו שנים השתתפתי בסופשבוע קסום לנשים, סדנת העצמה כזאת, על הר גבוה בתוך טבע אינסופי. רקדנו, אכלנו, צעדנו בשבילים לא שבילים בכינו, כאבנו ולמדנו כמה צעדים. בסוף הסדנה התבקשנו לספר כל אחת על החלום הכי מתוק שלה על מה שליבה חפץ ומתרגש. ואני שעמדתי על במות ומול אולמות ואלפים שהפקתי אירועי ענק וראיתי שישה אפסים (לכל הכיוונים) שהייתי בהוואי, בוגאס ובאיים טרופיים כחולים וילדתי בבית וליטפתי פינגווינים ועצלנים וגידלתי איגואנות עם דוב נמלים וקופיפים וניצלתי מכמעט מוות ומקוקוסים שנופלים... אמרתי שהכי ליבי חפץ להכין ממרח פסטו ריחני לאהוביי ולאורחים המבקרים בביתי. קערית מתקתקה ליד לחם ביתי וחם על מפה משובצת אדום לבן. אני זוכרת שבאותה השעה כמה גבות התרוממו לעברי זהו? זה הכי רחוק שלך? ועניתי כן, זה בית ולב בשבילי ואז זה היה אי שם עבורי. הבוקר נהגתי לגליל ל'קאמי' ביתי השני, בצידנית ברכב צנצנת פסטו ריחני ולידה ארגז לחם ביתי הריח הירוק שהתפזר בחלל ליווה אותי עד שהגעתי למחוז חפצי.
