חיפוש

תזונה והזנה

אני צמחונית כמעט שלושה עשורים, טבעונית כעשור, אבל ממש לא על זה אני רוצה לספר. בחצי שנה האחרונה פירותנית, אבל גם על זה אני לא רוצה לדבר. בבוקר יום כיפור לקחתי אותי לים, טקסים, תשליך, אתם יודעים. היה איזה רגע בו הרגשתי שהגיע מישהו לפגוש אותי. הוא מתרגש ורוצה להכיר אותי. כמובן שלא היה שם אף אחד, רק אני והים. הוא דיבר בקול רם, הסתכל לי בעיניים וביקש שאספר לו על עצמי. התחלתי. בדרך כלל מקפידה להיענות לבקשות. סיפרתי לו ככה במילים פשוטות עליי, אשתף שזה לא בא בקלות. סיפרתי לו שאני לא תמיד יודעת מה אני רוצה. שוקולד או וניל, לא יודעת לבחור. פעם אמרה לי אשה חכמה את צריכה לומר מה את רוצה: סטייק או סלומון. כמובן שלא יכולתי לענות ועדין לא. לטייל או לנוח, חתיכת דילמה. מה הקצב, מה נעים, מה ברור, מה לא יקרה, מה כן. לא תמיד יודעת. חשבתי שהוא בטח חושב שאני ילדה קטנה כי הרי ילדים קטנים כל עיסוקם לומר מה הם רוצים או פשוט לצאת ולממש את רצונם, לנוע ולגדול. ככה בטבעיות, פחות לדבר. ברגע ההוא מול שמים וים הבנתי מה בעצם קרה, התבהרה התמונה.

לפני כחצי שנה, אחרי ניתוח שיניים קשה שהסתבך, הגעתי למצב בו לא יכולתי ללעוס או לנגוס, נאלצתי רק לשתות שייקים ולאכול רק פירות. אלוהים בדרכו המיוחדת, הייקום ואיך שתקראו לו, הצליח להחזיר אותי, ככה על כפיים נושאות, לגיל הילדות. לחזור ולהרגיש שוב את הטעמים, את החוסר אונים ומשם את הרצון. לאכול שבועיים רק מנגו, בחיי זה כל מה שיכולתי. להבין, אולי לראשונה, את טעמה של התשוקה. לחקור מהי מתיקות המתגלגלת בגרון, לגלות איך מרגיש שדביק ונתקע בין השיניים, מרקיב או לחלופין מריח בטוב כל היום. ללמוד שמנגו נכנס בקלות לתיק, מתאים בכל מקום, רק לא לשכוח לקחת סכין חותכת ומפית לניגוב. קיץ שלם עברתי בין דעותיו של המילון הבשרני, איך מרגיש אננס דוקרני, מה הטעם הנשאר אחרי מסות של ענבים שיכורים בפה ואיזה קולות משמיעה הבטן אחרי ערב של אפרסקים מטריפים ונקטרינות עדינות. חודשי קיץ מהפנטים הפירות ואני. ותודה לכל המלאכים בפרדס חנה המספקים כאן פירות בשפע. בראש השנה התארחתי אצל חברת נפש, בבית מחבק, במדבר. מצאתי את עצמי יושבת בארוחת חג, אוכלת מהכל. לקחתי לי צלחת ומילאתי אותה בכל טוב. יכולתי לנגוס וללעוס אחרי הרבה זמן שלא.

ככה סיפרתי לו הכל והוא הקשיב. בעודנו מדברים בחוף נזכרתי שיש איתי מנגו בתיק, איך לא. פרסתי לנו את החלקים היפים ולא החלטנו מי יישאר עם הגרעין. בעודי מקבלת את יום הכיפורים, הבחנתי שאנחנו בעצם בסוף העונה. המחשבה הבאה הייתה על ריחות ההדרים מסביב לביתי, שכבר החלו להנץ. מתישהוא הוא הלך, לא ממש שמתי לב.

פעם פעם איזו מרפאה אחת שלחה אותי באומרה: לכי תרפאי את הלב שלך ותתני לו הזנה, משם כבר הכול יסתדר.


7 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

מצאו אותנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם