שכונת חיים

לכי לחקור את הפוטנציאל שלך, אבא אמר. על מה לעזאזל אתה מדבר?שאלתי. בכל אספת הורים שמענו כמעט בכל פעם את אותו המשפט : יש לילדה פוטנציאל שאיננו ממומש, כל שנה במחציתה ובסופה. זוכרת שהייתי צריך לנסוע איתך עד הבית של המורה אריאלה בתל אביב, בסוף כתה ח', כדי שתשפר לך את הציון בחשבון ואולי אז יסכימו לקבל אותך לתיכון המקצועי בעיר? מתי שהוא כבר הפסקתי להגיע, מה כבר המורות האלו יכולות לספר לי על הבנות שלי שאני לא יודע. ישבנו אבא ואני על המרפסת בדירה בה גדלתי, קומה 3 בלי מעלית, עמודי בטון בשכונה ותיקה שהזמן חרט בהם את מכאוביו. עכברונים רצים בשדרה, אפורים מתוקים וקטנים כאלו. רצינו אחותי ואני להפוך אותם לחיית המחמד שלנו ואבא כמובן התנגד. יש להם מחלות בגנים, זה לא משנה כמה אהבה תתני להם. יש דברים שאי אפשר לרפא. קומה שלישית בלי מעלית. בדרך כלל ארוחת הצהריים לא חיכתה לנו אבל משחקי השכונה לא נפסקו עד הלילה. כלום לא עניין אותנו אז, עוד סיבוב של קלאס או שלוש מקלות ובחורף חמש אבנים וגומי . אני אהבתי מחניים. היינו מציירים גבולות במגרש המאולתר, צוחקים ושואגים שהכדור פגע בנו ועמוק בלב נחנקים מכאב החבטה. אז מה עכשיו? אמר אבא. את הדוקטורט כבר סיימת ומצטיין דיקן קטן עליך. אולי תצאי למצוא קצת אהבה? אבא גידל אותנו לבד במרבית חייו וחיינו. הוא הסביר לעצמו ולמי ששאל שאנחנו שתינו רווקות כי לא היה לנו אף פעם מודל של בית שלם. אחותי שופטת במחוזי ואני דוקטורט לכימיה. ככה עפות מהישג להישג, מתואר לתואר, מהר מהר ולבד לבד. עזרתי לאבא להגיע למיטה. הוא אוהב להירדם עם דליה מזור או חיים יבין. לא יודעת איך הוא עדין מצליח למצוא תוכניות שלהם ברשת. נישקתי אותו על המצח ושמתי פעמי חזרה לדירתי בצפון העיר, לא לפני שווידאתי אם המנורה בחדר המדרגות עובדת ולא נגנבה שוב על ידי הילדים המוזנחים מקומה ראשונה. אבא מבשל להם כל שני וחמישי ואני קונה את עוגת השמרים. הרחוב הראשי בו גדלתי הוא אחד המחלפים הראשיים בעיר, אחד מאלו המוזכרים כמעט מדי בוקר בגלגל"צ . למצוא כאן חנייה היום זה על גבול הפנטזיה. שמעון הזקן זוכר אותי ושמח שאני מגיעה, הוא מתעקש שאחנה בחנייה הפרטית שלו ברחוב, הוא ואבא משתמשים רק בתחבורה הציבורית. הוא יושב כל יום מחוץ למעדנייה שלו ועדין מנהל אותה ביד רמה. מלפפונים חמוצים היו הממתק האהוב עליי בילדותי ועדין. התקרבתי לחניה, לא לפני שנפנפתי לשמעון לשלום. את הקנייה השבועית שלי עשיתי עוד לפני שעליתי לאבא. רוגאלך, זיתים דפוקים, רחת לוקום, חרדל מיובא וקוביות סוכר, הריחות ליוו אותי במשך כל הביקור, יש דברים ששנינו אוהבים גם אם הטעמים מתנגשים ולא קשורים. בפתח החנות סמוך לטויוטה שלי זיהיתי עיניים מוכרות. עיינים בגוון חום שהשמש במגרש הופכת אותן לירוקות. אני זוכרת בתואר הראשון למדתי על הגוון הזה. Hazel אלסר כך זה נקרא שהשמש הופכות את מבטך מחום בוהה לירוק נוקב. הכל כתוב בספרי המדעים. בשיעור על גווני העיניים והגנטיקה, לא יכולתי שלא להיזכר בגעגוע מתוק. ילדה בת עשר מאוהבת בילד בכתה י' מהבניין הסמוך. איפה נשמע כזה דבר. איציק התקרב לעברי. השנים עשו לו טוב, לא יכולתי שלא לראות, הכתפיים עדין רחבות כאילו יכולות לשאת עליהן את כל כאבי העולם. העיניים שלנו נפגשו. האלסר בער וצרב יותר מאי פעם. 'אבא סיפר לי שאת מגיעה כל שבוע לבקר את אבא שלך, חזרתי לארץ אחרי שנים בסיליקון ואלי' סיפר עם קצת מבטא. רוצה לסיים אתנו את היום עם קפה טוב, הבאתי עוגת שמרים, אפיתי בעצמי. החזרתי את המפתחות לתיק והתיישבתי.