"בואי, כאן אף אחד לא יפגע בנו יותר" סימה אספה את בטי ילדתה הקטנה לחיקה, עטפה אותה בכל השמיכות הישנות שאספה מפינות המחזור ופיללה לשנת לילה מרגיעה. בפיצויים שקיבלה מהניתוח האחרון, שכרה להן דירת חדר בשכונה זולה הסמוכה לסמטאות העיר העתיקה צפת. משהו בה האמין שכל הקדושים המסתובבים שם, החיים ואלו שאינם, ישמרו עליהן. גמלה בתוכה ההחלטה שסבל כבר לא יהיה מנת חלקן בעשור החדש. היא מצאה כמה בתים לנקות ופעוטון נקי לבטי וכך החלה בחייה החדשים. היא בחרה להשאיר את נישואיה האומללים ואת המכות שחטפה כחלק משיעורי ההיסטוריה, קנתה בלוק ציור וכמה עפרונות בעשרות השקלים שקיבלה בבתים שניקתה ואט אט חזרה לאהבתה משכבר הימים, הציור. את הכול היא שפכה שם. ציורים בגוונים של שחור לבן ומעט אפור. בערב היו חוזרות הביתה מסתפקות במרק ירקות עשיר או סיר אורז לבן ונרדמות מחובקות. דוד הצולע היה אישיות ותיקה בעיירה. למרבית העין הוא נראה אדם עייף וקצת מוזנח, בודדים ידעו שהוא בעצם הרוח החיה מאחורי עשרות אמנים המתחילים ברובע. באותו הבוקר הוא הרגיש שהוא נחנק. עוד תערוכה מצליחה הסתיימה, מרבית היצירות נמכרו, כמה אמנים מתחילים יוכלו להרשות לעצמם להמשיך ולצייר, באמתחתם כמה שטרות שיספיקו לארוחה וחימום החדר ברובע אמנים. תיירים מארצות זרות הרגישו שהם פוסעים ברחובות פריז של פעם, הם הציצו ופתחו את הדלתות ברובע. ניכר היה שהכול מתנהל שם בשלווה ציורית, מתחת לפני השטח האיזון בין היצירה וההישרדות היה עדין מאי פעם. דוד היה העוגן. הוא ידע בחושיו המחוספסים לזהות את אותם הכישרונות ולתמוך בהם עד להצלחה. שם היה משחרר, לא רצה דבר לעצמו. יודע שהם בעצם הילדים שאף פעם לא יהיו לו. תחושת המחנק הוליכה אותו מחוץ לסמטאות. הוא הכיר פינה חמימה אליה מרבית התיירים לא היו מגיעים לבד. הוא לקח אתו תרמוס קפה שחור מתוק וחזק והחל לצעוד. התיירים שחלפו על פניו, טעו לחשוב שהוא עוד קבצן מקומי טיפוסי. דוד כבר היה רגיל למבטים. בודדים ידעו על שורת הגלריות שבבעלותו ולו לא היה אכפת. באותו הבוקר סימה התעוררה לעוד יום של אקונומיקה ופאנלים. כפות הידיים שלה כאבו והיא פיללה שתוכל קצת לנוח, בעודה מחשבת את הכספים האחרונים שעמדו לרשותה. בשיחת הטלפון התבשרה על ידי איריס, אחת המשפחות העשירות אצלן החלה לנקות לאחרונה, שהשיפוצים מתארכים ואין לה מה להגיע לנקות. סימה התכווצה לרגע, השבת בפתח ובארון שקית אורז אחרונה. אחרי שנפרדה בפעוטון בחיבוק ארוך מבטי, לקחה אתה את הבלוק והעפרונות והמשיכה במעלה הרחוב. עיניו של דוד נעצרו על מנח ישיבתה מרחוק. הוא ידע לזהות את הריכוז והחולמנות הכרוכים ביצירות נדירות. סימה הרימה את עיניה וחייכה אליו. היא ידעה שמלכת יופי היא כבר מזמן לא, ודווקא הליכה אטית וצולעת נכונה לקצב החדש שלה. הם ישבו מביטים ארוכות בסמטאות העיר העתיקה ומורדות ההרים, שתו קפה שחור מתוק ושתקו.
Comments