בת הים הקטנה, גדלנו על ברכיה כולן. מעטים זוכרים באמת כיצד עלתה ממצולות, מאהבה שכמעט והטביעה. מעומקים בהם הנשימה ננשמת אחרת, לא כמו כאן בקרבנו בני האדם. למודת כאבים עתיקים, שוחה היטב בתהומות אותם זר לא יבין והלוואי ולא יידע עליהם לעולם. חשופה ופרועה, משתוקקת לאהובה חולמת על כנפיים, על גוף רוקד וכפות רגליים יחפות. מעזה להרים את ראשה מעל המים הנה מפציע יום חדש ואופק. מסנוורת מכל האורות, מתלבטת אם לחזור למצולות. הרי שם חשוך ומוכר ולרגעים מרגיש בטוח הכאב המתוק קורא לה להמשיך ולחתור. אולי אנסה קצת לצוף היא חושבת זה איפה שהוא בטווח שבין המצולות והחיים, לצוף כך שאוזניי לא שומעות והגלים אותי מחזיקים ובדרכם השקטה, הסוערת אותי הם מלטפים. מרגישה את הסכינים מפלחים, יודעת שהם מסלול דרכה החוצה. המעמקים כבר בקושי ניכרים, הכחול אט אט צובע את הכל, היבשה קוראת לה אורות הספינה מהפנטים ועל החוף מרחוק צלילי מוזיקה וריקודים.
Comments